השמש חשובה מכסף ירידה לצורך עלייה מאת דפנה ברמן העולים לישראל ממדינות המערב מגלים לא פעם כי הם נאלצים לרדת ברמת החיים ולהדק את החגורה. למרות זאת, הם טוענים שעכשיו טוב להם יותר, הילדים חופשיים יותר וקל יותר למצוא מסעדות כשרות תגיות: עולים, עלייה משפחת ווימפפהימר רוברט פרוסט "האושר מפצה בגובה על כך שהוא לא ארוך מספיק " כששרגא ואיילה בלום עזבו את לוזאן, שווייץ, לפני שנתיים במטרה להגר לישראל, כולם, מחבריהם הטובים ביותר ועד לאנשים שסתם פגשו ברחוב, חשבו שהם משוגעים. הם השאירו מאחור בית, עבודות מוגנות ועתיד כלכלי בטוח, והחליפו זאת באי ודאות של התחלה חדשה בגיל המעבר במדינה זרה. ההגעה לישראל לוותה בתחושה של אופוריה והתרוממות רוח. בעזרת הכסף שחסכו הם קנו בית של שלושה חדרים ביישוב אפרת ומכונית חדשה, אך לפני שנה נגמרו חסכונותיהם, וכעת, בפעם הראשונה, למיטב זיכרונם, הם עומדים בפני מאבק כלכלי, המלווה במסים, עלויות וחשבונות שאינם משולמים. "לא היינו עשירים בשווייץ, אך מעולם לא הלכנו לישון בלילה כשאנחנו תוהים אם יש לנו מספיק משפחת רייז כסף לעבור את החודש", מספרת איילה, העובדת כיועצת תעסוקה בעיריית ירושלים. "מעולם לא שאלתי את עצמי מה יהיה מחר, אך מאז שהגעתי לישראל אני דואגת כל הזמן". בני הזוג בלום, המעידים כי רמת המחיה שלהם ירדה פלאים מאז שעלו לישראל, הם רק דוגמה אחת לקורבן הפיננסי שעל חלק מהעולים להקריב כשהם מחליטים ללכת בעקבות החלום הציוני. שרגא בלום, שעבד כחזן ומורה בקהילה היהודית השווייצית, מצא מאז עבודה כמתרגם. הוא מרוויח שביעית ממה שנהג להרוויח בשווייץ. "כדי למלא את מכל הדלק, היה עלי לעבוד שעתיים ביום", הוא אומר. "כאן, כדי למלא את אותה כמות, עלי לעבוד 11 שעות". בשווייץ, כשמכשיר חשמלי במטבח נשבר, הם פשוט רכשו חדש. כעת הם נוהגים במכונית הזקוקה לטיפול במוסך, אך אינם בטוחים כיצד יעמדו בהוצאות התיקון. הם ידעו כי המעבר יוריד את רמת החיים שלהם, אך מעולם לא תיארו לעצמם עד כמה. ועדיין, בני הזוג וארבעת ילדיהם אינם מתחרטים על ההחלטה. למרות הקשיים הכספיים, הם מתעקשים כי איכות החיים שלהם השתפרה. החורפים הקפואים והמושלגים חלפו ללא שוב ("ממילא לא נהגנו לעשות סקי"), ואתם, לדבריהם, גם החברה השווייצית הקרה והמסוגרת. "בשווייץ אתה יכול לחוש בעצבות של האנשים", מספרת איילה. "זו מדינה ששיעור ההתאבדות בה הוא מהגבוהים בעולם, אף שלאנשים יש הרבה כסף. כאן, אנשים אינם כה עשירים, אך אתה מרגיש בשמחת החיים. החיים כאן הם התגשמות חלומי. אני אוהבת את הגינה שלי ואת ביתי. אני עם משפחתי וילדי מאושרים. בעיני, זוהי איכות חיים גבוהה". ושרגא מוסיף: "לחיות כאן זה כיף, למרות הבעיות". משפחת בלום לא לבד בתחושה הזו. גופים העוסקים בעלייה ועולים אחרים מסכימים כי עבור מהגרים רבים ממדינות המערב המעבר לישראל כרוך בירידה ברמת החיים, ועם זאת בעלייה באיכות החיים. לדברי אותם עולים, זוהי החלטה שרבים אינה מבינים, אך עבורם השיקול פשוט: איכות החיים פשוט חשובה יותר. "כשאנשים מחליטים לעשות עלייה, הם בודקים נושאים כגון חינוך וחיים קהילתיים, לא רק כיצד תתבטא הנוחות החומרית שלהם", אומר צבי טיכטר, מנהל הדרכה ומשאבים קהילתיים ב"נפש בנפש", ארגון עלייה פרטי המסייע לעולים בריטים ואמריקאים. "אנשים מוכנים לספוג ירידה בשכר, לגור בבית קטן יותר ולהחזיק מכונית אחת במקום שתיים. למרות זאת, הם מרגישים כי איכות חייהם עלתה". "מחנה נופש רעננה" משפחת יעקובי היא דוגמה טובה. המשפחה עזבה בית עם בריכה ושתי מכוניות בהוליווד, פלורידה, והחליטה לעלות לישראל ולגור ברעננה. בבעלותו של אלן יעקובי, 41, חברה לגיוס אחיות מהפיליפינים לעבודה בבתי חולים ברחבי ארה"ב. לאחר שעלה לישראל הוא ממשיך לתפעל את העסק מכאן בעזרת הטכנולוגיה, אך נאלץ לעבוד לפי שעון ארה"ב. ולא פחות חשוב, הוא מרוויח משכורת בדולרים. כך, בעוד ערביו מוקדשים לעבודה, הבקרים של אלן חופשיים. הוא מבלה זמן רב יותר עם משפחתו, משחק טניס ופוגש חברים. הוא קורא לזה "מחנה נופש רעננה". "במונחים של איכות חיים, המעבר לישראל היה שינוי משמעותי לטובה", אומר אלן. "נכון", הוא מודה, "אין לנו חצר גדולה, בריכה או מקום לשחק כדורסל ושתי המכוניות שלנו אינן משתוות ברמתן למכוניות שהיו לנו בארה"ב"; אך שלוש הילדות, בנות 11 עד 16, מבלות עם חברים בחופשיות באופן שבו לא יכלו לעשות זאת בארה"ב. מאחר שמשפחת יעקובי שומרת על כשרות, בני המשפחה יכולים ליהנות בישראל ממגוון מסעדות. הם אמנם מאוכזבים מרמת החינוך שאותו מקבלות הבנות כאן, אך לדבריהם גם בארה"ב, שבה שכר הלימוד בבתי ספר פרטיים מגיע עד ל-15 אלף דולר לילד בשנה, המצב לא אידיאלי. יותר חופש לילדים ולהורים לדברי דניאל הפס, מנהל תוכנית העלייה ב-AMI, ארגון המסייע לעולים מצרפת, בין הגורמים האטרקטיוויים במעבר לישראל בעיני מהגרים רבים, ובמיוחד מצרפת, נכללים מזג האוויר וחופש רב יותר לילדים. סיבה נוספת היא האפשרות לחיות חיים יהודיים מלאים. "אנשים מודעים לעובדה כי ירוויחו פחות כסף, כי חופשותיהם לא יהיו באותה רמה וכי ייאלצו להצטמצם כלכלית", אומר הפס. "למרות זאת, הם רואים בעלייה צעד חיובי. "בצרפת", הוא מספר, "ילדים אינם יכולים לצאת החוצה לבד. ההורים נהפכים למשועבדים ומלווים את ילדיהם לכל מקום. בישראל יש לילדים יותר חופש, וכך גדל גם החופש של ההורים". סיריל רייז, 38, בוודאי יסכים. הוא ואריאל אשתו, 36, היגרו השנה לישראל עם שלושת ילדיהם, תאומים בני חמש וילדה בת שנתיים. המשפחה עזבה את לאוולואה פרה (Levallois Perret), פרבר של פאריס, ועברה לנתניה, יעד הגירה פופולרי עבור עולים דוברי צרפתית. "לא באתי לכאן כדי לעשות כסף", אומר סיריל, מנהל קריאייטיב של קבוצת מדיה צרפתית, שמשכורתו נחתכה ב-50% מאז עלה לישראל. עם זאת, דירתו גדולה מזו שהיתה לו בצרפת וקרובה לים, והמשפחה נהנית מהחוף, מהשמש וממזג האוויר הנוח. "בגלל מזג האוויר, משפחתי בריאה יותר", מספר רייז בגאווה. "בתמונות של ילדי מהתקופה שבה חיינו בפאריס, אפשר לראות כי העור שלהם בצבע אפור. כאן, צבע עורם בריא, ושערם נהפך לבלונדיני מהשמש. הם נהנים לבלות בחוץ בשמש". רייז ואשתו לא הולכים יותר לקולנוע - יציאה שעלותה כוללת שני כרטיסים לסרט ובייביסיטר. לדבריו, הירידה ברמת החיים מקובלת עליהם. "עמדה בפנינו אפשרות בחירה. זו היתה ההחלטה שלנו לבוא לכאן, כך שההסתגלות אינה קשה". סיריל עדיין שוקד על העברית שלו, ובדומה למהגרים אחרים שהתראיינו לכתבה, הוא אומר כי האגרסיוויות הישראלית וחוסר הנימוס עדיין מרגיזים אותו. עם זאת, לדבריו, הוא היה מודע לנורמות הכלכליות והתרבותיות בישראל עוד לפני שעקר לכאן עם משפחתו. מרשת מסעדות בפאריס למזללה ברמת גן מגאלי (דבורה) אדטו, 31, מתל אביב מסכימה. "ידענו כי יהיה קשה כלכלית כשבאנו לכאן, אך רצינו להעניק לילדינו עתיד טוב יותר", אומרת אדטו, שהיגרה מפאריס עם בעלה בנז'מין ב-2006 וצפויה ללדת בפברואר 2008. בפאריס ניהל בנז'מין, 28, שלוש מסעדות של רשת צרפתית; כעת הוא עובד במזללה ברמת גן, ומכיוון שהעברית שבפיו אינה טובה דיה, הוא אינו מועמד לקידום לתפקיד ניהולי. "למרות הקשיים, אנו חשים בטוחים יותר כאן ומרגישים כי זהו הבית שלנו", מציינת מגאלי. "קשה להסביר, אך רצינו כי ילדינו ירגישו שהם שייכים ושיש להם לגיטימיות קיומית במקום שבו הם מתגוררים". לדבריה, זו תחושה שמעולם לא חשו בה בצרפת. מי אמר שחייבים לרדת ברמת החיים אך עבור מהגרים אחרים, מעטים ככל שיהיו, העלייה לישראל לוותה בעלייה באיכות החיים וברמת החיים גם יחד. ג'אן ואורית ווימפפהימר עברו ב-2001 עם ששת ילדיהם מניו ג'רזי לבית שמש. ג'אן, עורך דין המתמחה בתאגידים ושותף במשרד עורכי הדין הרצוג פוקס נאמן, ספג ירידה של 75% בשכר כשרק החל לעבוד במשרד; כעת הוא עדיין מרוויח מעט פחות ממה שהרוויח לפני עשר שנים בארה"ב. אך למרות זאת, בסופו של דבר הזוג היה בר מזל מבחינה כלכלית. אורית, רדיולוגית במקצועה, המשיכה לעבוד עבור בתי חולים אמריקאיים ממשרדה הביתי. באמצעות חברה שהקימה עם מהגרת נוספת מארה"ב היא קוראת הדמיות MRI ואולטרסאונד וסריקות CT הנשלחות אליה באמצעות האינטרנט בעת משמרת הלילה, לפי שעון ארה"ב. החברה שלה, רימוט רדיולוג'י אינטרנשיונל, מאפשרת לה להרוויח משכורת מכובדת בדולרים, בעלויות נמוכות יחסית. לפי חישובי בני הזוג, המעבר לישראל איפשר להם לעלות ברמת החיים, היות שעלויות החינוך והבריאות הצטמצמו באופן משמעותי. שכר הלימוד בבית הספר היהודי הפרטי בניו ג'רזי לשישה ילדים היה מסתכם ב-100 אלף דולר לשנה. בבית שמש, שבה יש קהילה אנגלו-סקסית גדולה, בנה הזוג בית על שני מגרשים מחוברים. ג'אן אינו מפרט מהו גודלו המדויק של הבית, אך אומר כי לכל אחד מששת הילדים יש חדר משלו. הבית, המרווח והמעוצב, גדול מאוד בהשוואה לבית שאותו השאירו מאחור. עבור משפחת ווימפפהימר, גם איכות החיים עלתה פלאים. לדברי ג'אן, הוא יכול לבלות זמן רב יותר עם ילדיו, המשפחה מטיילת יותר, ופעילויות תרבותיות כגון תיאטרון ואמנויות הבמה, באופן כללי, נגישות וזולות בהרבה בישראל מאשר בארה"ב. הילדים נהנים מחופש רב יותר, מגנים ציבוריים וממרחבים פתוחים. ג'אן אינו צריך יותר להתנצל על כך שאינו עובד בשבתות, וכשהמשפחה הולכת לקניון או לסרט הם יכולים לקנות אוכל כשר. בנוסף, למרות הנוחות החומרית, המשפחה אינה חשה באותם לחצים חברתיים שחשו בארה"ב לקנות את הגאדג'טים הלוהטים ביותר או לנהוג במכוניות החדשות ביותר. "אני עושה יותר את מה שברצוני לעשות ופחות את מה שאני חייב לעשות", אומר ג'אן. "חששנו כי לא נצליח לשמור על אותו סגנון חיים וכי ניאלץ להקריב קורבנות מבחינת נוחות כלכלית, אך בסופו של דבר נוכחנו לדעת שההפך קרה. פעם, לפני שנים רבות, אולי זה לא היה אפשרי לחיות בישראל בנוחות, אך כיום זה כבר לא נכון. הדבר היחיד לו אנו מתגעגעים הוא ימי ראשון".