חתונה מיוחדת במינה התקיימה בשבוע שעבר בירושלים. החתן, עמי עמנואל, הוא
חוזר בתשובה שעלה לארץ מארצות הברית לפני שנתיים. הכלה, שושנה לי, היא
צאצאית של הקהילה היהודית בקאייפנג שבסין, שהפסיקה להתקיים לפני למעלה
מ-150 שנה * בני הזוג נפגשו בארץ באולפן הגיור והחליטו להינשא. "עבורי,
להתחתן בחתונה יהודית במדינת ישראל זה חלום שמתגשם", אומרת שושנה, ואילו
בעלה הטרי מוסיף: "זו הוכחה שניסים קורים" * סיפור אופטימי
לפני חמש שנים טייל עמי עמנואל, 26, בסין. באותה תקופה הוא היה בעיצומו של
מסע חיפוש רוחני, עדיין חילוני אבל כבר מתלבט. בתור רווק יהודי-אמריקני
שחלם להתחתן, דווקא הבחורות הסיניות היפהפיות משכו את תשומת ליבו, והוא
אמר לעצמו שהוא יהיה המאושר באדם אם יזכה להכיר מישהי שהיא גם סינית וגם
יהודיה. "אני זוכר שעמדתי שם באיזה כפר ואמרתי לעצמי 'תפסיק כבר לחלום
ותתאפס על עצמך. זה לא יקרה'", הוא נזכר היום ופורץ בצחוק. ויש לו סיבה
טובה לחייך. חמש שנים לאחר הביקור ההוא, בהן הספיק לחזור בתשובה ולעלות
לארץ ישראל, זכה עמנואל להגשים את חלומו. ביום חמישי שעבר הוא התחתן
בירושלים עם שושנה רבקה לי, יהודיה שעלתה מהעיר קאייפנג בסין לפני שנתיים.
"זה פשוט מוכיח שבחיים הכל יכול להיות", הוא אומר בחיוך רחב, "לא
תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול להיות, זה ממש מעבר לכל חלום שהיה לי אי פעם".
בטקס החגיגי, ההיסטורי ויוצא הדופן שנערך בבית הכנסת הגדול בירושלים
באמצעות ארגון "שבי ישראל", השתתפו למעלה מ-150 מוזמנים נרגשים, ביניהם
רבים מקרב עולי קהילת קאייפנג בישראל. "זו היתה חתונה מאוד מיוחדת ומאוד
מרגשת, מכל הבחינות", משחזר בקול חנוק מדמעות מיכאל פרוינד, יו"ר "שבי
ישראל" שעזר לשושנה לי להגיע לארץ, "לא בכל יום עולה מארצות הברית מתחתן
עם עולה חדשה מסין. זה דבר יוצא דופן וכמעט חסר תקדים. מול עינינו ממש
ראינו את התגשמות חזון הנביאים על קיבוץ גלויות. זה גם ממחיש עד כמה חזקה
הנקודה היהודית, ששום צורר לא יכול לה, ועם ישראל מתאסף בארצו אחרי הכל
ולמרות הכל, מכל קצוות תבל". שיחה עם הזוג הנשוי המאושר בשבוע שבו הארץ רועשת וגועשת סביב דו"ח
וינוגרד, זורקת אותך לימים אחרים ויפים יותר. ימים בהם מילים כמו
"חלוציות" ו"הגשמה" לא נחשבות למילים גסות וצה"ל נחשב לצבא הכי טוב בעולם.
במבטא אמריקני וסיני כבד, ובעברית מעט רצוצה המתובלת מדי פעם בביטויים
אמריקניים, שניהם מצליחים לזרוע מעט אופטימיות בים הפסימיות והדיכאון של
השבוע הזה, וגם אם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב. "זו היתה חתונה דתית לכל דבר", משחזר עמי בהתרגשות, "אני עדיין
באקסטזה מזה. לבשנו בגדים תנ"כיים מסורתיים, והיו הרבה שמחה, ריקודים,
מוזיקה וחברים שבאו לחגוג איתנו. עליתי לרמה עילאית, כאילו דרגה יותר
גבוהה ברוחניות וגם בדת. שנינו הרגשנו שסגרנו מעגל, שהגשמנו חלום מתוק
והקמנו משפחה יהודית כשרה בארץ האבות. אנחנו פשוט בחלום".
תחושה של גאולה
סיפור עלייתה של שושנה לי לארץ הוא לא פחות ממדהים. שושנה היא צאצאית
לקהילה היהודית שהתקיימה בקאייפנג שבסין במשך כאלף שנה. לפני קרוב ל-200
שנה, לאחר פטירת הרב הראשי של הקהילה, פסקה למעשה הקהילה מלהתקיים והיתה
על סף הכחדה. רבים מבניה התבוללו. רק בודדים שמרו בשארית כוחותיהם על
קמצוץ מיהדותם, וממש בימים אלה הם מתחילים במסע הארוך לעבר ארץ ישראל,
שבסופו אולי כולם יגיעו לכאן. "לא ממש גדלנו על ברכי היהדות כמו שגדלים יהודים בארץ ישראל, אבל כן
ידענו שאנחנו יהודיות מאז שנולדנו", מספרת שושנה, "אמנם לא היה לזה ביטוי
מעשי כמעט בחיי היום יום, אבל איפשהו ידענו שאנחנו לא סינים כמו כולם. מדי
פעם שמענו מילה בעברית, לפעמים היה קידוש. ידענו שיש איזה סוד גדול שמסתתר
בשורשי המשפחה שלנו".
כמו בסרטים אקזוטיים על המזרח הרחוק, השינוי הגדול החל כשהגיעו
שליחים לבנים מארץ זרה, במקרה הזה, ישראל. "אני זוכרת את היום שהגיעו
שליחי 'נפש בנפש'
מארץ ישראל. חשנו התרוממות רוח כזו, מעין תחושה של גאולה", מספרת שושנה.
"השליחים ערכו כנס גדול, הכירו את הקהילה, התעניינו במנהגים שלנו, ושאלו
אם מישהו רוצה לבוא לארץ, לעשות עליה ולהתאחד עם עם ישראל". וכך, בגיל 27,
עם עוד שלוש בנות מהקהילה, ששימשו אחת עבור השניה משען וכתף, עלתה שושנה
לארץ. מיד כשהגיעו עברו הליך גיור ביישוב בית עין במשך שנה, ולאחר מכן
עברו לקיבוץ שדה אליהו. "זה ממש שונה, פשוט עולם אחר", מתארת שושנה את המעבר מסין הקרה בעלת
האופי הממושמע והמשטר הקפדני, לישראל החמה שבה עובדים בשיטת 'הסמוך' וכולם
רוצים ממך טובה, "היה לי ממש קשה, וזה עדיין מאוד קשה. פה אין היררכיות,
כולם חברים של כולם, זה לא כמו בסין. ראיתי פה ילדה שצעקה על אמא שלה. דבר
כזה בחיים לא יכול להיות בסין. חוץ מזה, ללמוד את השפה העברית זה דבר מאוד
מסובך".
ש. גם סינית איננה בדיוק שפה קלה.
"אולי, אבל שתדעו לכם שעברית היא שפה מאוד קשה. מלבד זאת, הייתי צריכה להעמיק בלימודי
היהדות לקראת הגיור ברבנות. מה שעזר לי מאוד זה העובדה שבאתי עם
חברות, וזה מאוד הקל עלי. אני אמנם מאוד מתגעגעת למשפחה שהשארתי מאחור,
אבל מקווה שגם הם יעלו לכאן. בסך הכל די הסתדרתי פה, כמו שאתם אומרים, וגם
התחתנתי עם בחור נחמד".
"נחמד?", צוחק עמנואל ומשחרר הערה שוביניסטית, "אתה יודע שהחלום של
כל בחורה רווקה דתיה הוא להתחתן. הרי זה הדבר היחיד שיש להם בראש כמעט. אז
תהיה בטוח שאיתי היא בהחלט הגשימה את החלום". ההערה של עמנואל גורמת
לשושנה לפרוץ בצחוק שבסופו היא אומרת "אני לא מתלוננת, אבל יש לנו עוד
חלומות חוץ מלהתחתן גם כשאנחנו רווקות, ואפילו אם אנחנו דתיות. חוץ מזה,
תראו אותו, אפשר לחשוב שאתה לא היית לחוץ חתונה". עמנואל ממהר לפייס אותה וקורא לה 'רבקה'. אחרי מכבש לחצים הוא מוכן
להודות שכמו כל זוג רומנטי שמכבד את עצמו, מביבי ושרה ועד יודה ונינט, גם
להם יש כינויי חיבה אחד לשני. אז במקום 'מאמי' הישראלי, הוא קורא לה
'רבקה', ר' בצרה. "התרגום של צ'ין זה רבקה, כמו רבקה אמנו, אבל אני אוהב
יותר את רבקה, בסטייל האמריקני", הוא מחייך.
מאז שהגיעה לארץ, ועל אף העובדה שבעלה הטרי יהודי אמריקני, רבים
ברחוב חושבים ששושנה רבקה לי, היא עובדת זרה מסין. "כל הזמן חושבים שאני
לא שייכת לפה, או שאני מטפלת בזקנים. זה מעליב אותי מאוד", היא אומרת בקול
רועד, "אני לא מבינה למה הישראלים מתייחסים אלי ככה. אולי בעקבות הכתבה
יבינו שיש גם יהודים שעולים מסין ולא רק מרוסיה. יהודים עולים מכל העולם".
"זאת העזר כנגדי"
גם סיפורו של עמנואל מיוחד במינו. בגיל 22 קרא את ספר קהלת וחייו
השתנו לנצח. "ספר קהלת גרם לי לבכות בכי מר. ברגע הזה הבנתי שיש כוח עליון
ששומר עלינו ומכוון את מעשינו. שמעתי ממש את הקול של הבורא מתוך הספר,
שמעתי גם את קולו של שלמה המלך והבנתי את כל הקטע של נשמה והקב"ה. הספר
הגיע אלי דרך הבעל השני של אמא שלי, וזה פשוט שינה לי את החיים. אתה יודע,
הוא כהן, וכדאי תמיד לשמוע לכהנים".
לאחר ספר קהלת הפך עמנואל לתקופה קצרה לחרדי, אך בסוף נותר דתי בנוסח
הכיפה הסרוגה. "תמיד הייתי חזק ברוחניות. למדתי את הדתות השונות שיש,
ביקרתי באשראמים, נחשפתי לתרבויות מגוונות, טיילתי בכל העולם, ובסוף הגעתי
ליהדות", הוא אומר, "הבנתי שבסופו של דבר התשובות שהכי מתאימות לי נמצאות
ביהדות, שממנה הייתי כל-כך רחוק בילדותי בפלורידה". ש. וזו היתה הסיבה שגרמה לך לעלות לארץ?
"גם, אבל לא הסיבה העיקרית. אתה רוצה לדעת על מה באמת חשבתי כשעליתי?"
ש. למה לא?
"הדבר היחיד עליו חשבתי הוא אם אני אכיר אשה, וב"ה הכרתי אותה. חוץ
מזה, גם באתי להרגיש את הרוחניות שיש בארץ. אפשר ללמוד יהדות גם באמריקה,
אבל אם אתה לא בארץ הקדושה ומתפלל בה, אז מה זה שווה? בסיכומו של דבר, שני
הדברים האלו גרמו לי לעלות. גם רציתי לגור בירושלים ולחוות קדושה וגם
רציתי אשה. באזור שלי בפלורידה לא היו כל כך הרבה בנות יהודיות טובות, לא
היה לי מה לחפש שם, לא היה ממש היצע נרחב. ידעתי שאם ה' רוצה שאמצא, בסוף
יגיע הזיווג שלי משמיים".
ב-20 ביולי 2006 נחת עמי עמנואל בארץ באחד מגלי העליה מארצות הברית שארגנה תנועת "נפש בנפש"."זה
שהמשפחה שלי נשארה בפלורידה לא היה דווקא הדבר הכי קשה עבורי. היה לי מאוד
קשה להתרגל להתנהגות של האנשים בארץ, למנטליות, לבירוקרטיה". בארצות הברית הוא עבד בנדל"ן וכאן נאלץ לבנות מחדש את כל עולמו.
"במסגרת הארגון נותנים לך כסף כדי להסתדר בארץ, וגם יש סמינרים לשבת כדי
להכיר אחד את השני", הוא משחזר את ימי העליה הראשונים. בהתחלה הוא גר
במרכז הקליטה 'בית קנדה' בירושלים ועבד בטלמרקטינג ולאחר מכן הלך לאולפן
בקיבוץ שדה אליהו, שם פגש את שושנה.
"אני זוכר שבקיבוץ, כשדיברתי בפעם הראשונה עם מנהל האולפן, ראיתי
ארבע בחורות סיניות. ומישהו אמר להן לעזור לי והן מיד נחלצו לעזרתי. כך
נפגשנו".
ש. ואז גם התאהבתם?
"לא, מה פתאום. בכלל לא חשבתי כלום. כשאתה רווק, אז כל אחת שאתה רואה,
אתה אומר 'היי, אולי זאת תהיה אשתי'. אתה מכיר את זה? ככה שזו לא היתה
אהבה ממבט ראשון. אחרי חודשיים דיברתי איתה, ואמרתי לה שהיא מוצאת חן
בעיני ואני מקווה שזה הדדי גם מצידה. היא אישרה מיד שגם אני מוצא חן
בעיניה, וכך בסוף יוני 2007 התחלנו לצאת". זוג העולים שחש כיצד האהבה פורחת התארס בנובמבר, והתחתן, כאמור,
ביום חמישי האחרון. "אין לי ספק שזאת העזר כנגדי. ידעתי את זה כשנסעתי
לאמריקה לשבועיים להשתתף בחתונה של חבר ובן דוד. "שבועיים לא ראיתי אותה
וממש התגעגעתי. הבנתי שזאת מתנה מה', ואני ממש טמבל אם אני לא הולך על זה.
אז הצעתי לה נישואין והיא הסכימה. הייתי האדם הכי מאושר בעולם".
רגע לפני תחילת ירח הדבש, זוג העולים שגר כעת בקיבוץ קטורה, קיבוץ
שהוקם בשנת 1973 על-ידי קבוצת צעירים עולים מארצות הברית, מפגין
אופטימיות. "אין לי טענות", אומר עמי, "קיבלתי בדיוק את מה שרציתי, ועכשיו
אני לא מודאג מכלום. הכל יסתדר, יש לי את בת הזוג שלי, ואני מוכן להתחיל
צעד חדש בחיי". "אני חושבת שקודם נטייל ביחד בעולם", מוסיפה שושנה ועמי
משלים: "וכמו כולם אנחנו רוצים ילדים, פרנסה ובריאות, אולי אפילו לפתוח
עסק. וכמובן, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יאמינו בקב"ה, ואנחנו מאמינים
שהמשיח יבוא. איך אומר הזמר שלכם, שלמה ארצי, יותר מזה אנחנו לא צריכים".
קאייפנג - קהילה יהודית נשכחת
הארגון "שבי ישראל", שעומד מאחורי סיפור עלייתם של שושנה ועמי, הוקם
לפני מספר שנים על-ידי מיכאל פרוינד. "הארגון מסייע לצאצאי יהודים ברחבי
העולם המבקשים לשוב לעם היהודי", מספר פרוינד, "זו המטרה שלנו". הארגון
פעיל במדינות רבות בעולם ועוזר לקהילות שונות כגון "בני מנשה" בהודו, "בני
האנוסים" בספרד, פורטוגל ודרום אמריקה, ה"סובוטניקים" שברוסיה וצאצאי
יהודים החיים בפולין. הארגון מסייע, בין השאר, גם לקליטתם של העולים
בישראל, כולל מציאת דיור, תעסוקה והכשרה מקצועית.
פרוינד מספר שהקהילה בקאייפנג בסין היתה קהילה יהודית ענפה במשך מאות
שנים והיהודים אף התיישבו בה באישור הקיסר. היהודים הראשונים הגיעו
לקאייפנג שבסין, שהיתה תחנה חשובה בדרך המשי, לפני למעלה מאלף שנה. "הם
כנראה הגיעו מפרס או עיראק", מספר פרוינד, "בשיא היו 5,000 יהודים במקום.
הרב האחרון נפטר בתחילת המאה ה-19, והחבל שבעצם החזיק את הקהילה החל
להתפורר. באותה תקופה היו גם שטפונות קשים, ובין היתר בית הכנסת נהרס
כתוצאה מכך, והקהילה בעצם הפסיקה להתקיים. "לאורך השנים ניסו חלק מהם להיצמד ליהדותם, ובין השאר לפני 100 שנה
שלחו קול קורא ליהודי העולם, וביקשו שישלחו רבנים ומורים כדי ללמד אותם
יהדות. הקהילה בשנחאי נענתה להם, אבל אז בדיוק פרצה מלחמת העולם הראשונה
והגיעו יהודים מרוסיה לשנחאי. לקהילה המקומית לא היו מספיק אמצעים לסייע
לקהילה המרוחקת בקאייפנג, ולכן הפרויקט ננטש". למרות זאת, האנשים שם המשיכו לשמור על הגחלת היהודית ועד היום, יש
בין 700 לאלף איש שאפשר לזהותם כצאצאים של אותה קהילה. "בשל השנים הרבות
שחלפו, כמעט אין שם אף אחד שאפשר להגדירו כיהודי על פי ההלכה", מציין
פרוינד, "אבל חלה התעוררות גדולה בעיקר בקרב הצאצאים, שמבקשים לדעת יותר
על הדת וההיסטוריה של עמם. הדור הצעיר גדל עם מודעות לכך שאבותיהם יהודים,
והם עושים קידוש ולומדים עברית והיסטוריה יהודית ומנסים לחזק את הקשר שלהם
איתנו". לפני כמה שנים ביקר פרוינד במקום, וסייע להעלאתן לארץ של שושנה
ושלושת חברותיה שהיו, למעשה, החלוצות של העליה הסינית. "הגיור שלהם היה מרשים, פשוט קשה לתאר", משחזר פרוינד, "גם הדיינים
נדהמו מרמת הידע שלהם. הם פשוט ידעו את כל סוגי המוקצה, כל הברכות, ממש
הכל ברמת בקיאות חסרת תקדים". למרות סיפור העליה המוצלח של שושנה, פרוינד
דווקא פסימי לגבי סיכויי העליה של שאר חבריה ובני משפחתה, שנשארו שם.
"לצערי, מדינת ישראל לא עושה כלום כדי להושיט להם יד. אף פעם לא בא מישהו
מהשגרירות הישראלית בסין כדי לסייע להם. לא דואגים לאחינו וזו חרפה. חבל,
כי הם האחים והאחיות שלנו, חלק מהמשפחה היהודית הנרחבת. ואחרי הכל, הם
רוצים לחזור ומוכנים לעבור גיור. אני מקווה שהקו הממשלתי המנוכר ישתנה כי
מדובר באנשים איכותיים שיכולים לסייע לנו רבות בארץ".
מזג אוויר
מידע יהודי
ONLINE שו"ת
אינדקס אתרים