רזי ברקאי: יש גם מי שעושים את הדרך חזרה, ילדים ישראלים שגדלו בארה"ב וחוזרים הביתה. לא סתם הביתה, הם רוצים להתגייס  לצה"ל. מירל, שלום. סן-פרנסיסקו. מה נשמע שם?
מירל: הכל בסדר. אני רוצה לראות חברים לפני שאני עוזב. אבל הכל בסדר.
רזי ברקאי: נולדת שם?
מירל: אני נולדתי בפלורידה,  אבל אני גרתי כאן כל החיים שלי.
רזי ברקאי: אז מאיפה העברית הזאת שלך?
מירל: מהצעקות בבית וזה..
רזי ברקאי: ומגיע הרגע שאתה מחליט, זהו. אמריקה לא בשבילי.
מירל: כן. החלטתי מזמן שאני רוצה לעזוב את הארץ, את אמריקה, אבל כן, זה עכשיו הגיע הזמן ואני מוכן לזה.
רזי ברקאי: ולחזור הביתה ולהתגייס ישר לצה"ל.
מירל: כן. 3 חודשים בפיקוד, ואז, כן, אני בקבע.
רזי ברקאי: ממש להיות לוחם?
מירל: יש לי .. סיטיואיישן, אני בן יחיד, אבל אמא שלי מסכימה, אם אני מצליח להיות חובל, אז היא תסכים, אבל אני לא יודע מה יקרה, אם אני לא אצליח.
רזי ברקאי: בוא נחלץ ממנה הסכמה. הדסה, שלום. מה שלומך?
הדסה: בסדר. אני יודעת. היום האחרון. קצת מתרגשים, קצת לחץ. אקסייטינג. לחץ. לחץ.
רזי ברקאי: תגידי, הדסה, כמה שנים את שם?
הדסה: הוא בן 18 וחצי. אז בדיוק 19 שנים. הגענו באוגוסט 89''.
רזי ברקאי: ומה עשית שם כל השנים?
הדסה: אני אחות במקצועי, אז עבדתי במקצוע. גרנו בבוסטון, עבדתי בבי"ח יהודי. כשעברנו לפה, עבדתי בבית אבות. והיום אני עובדת בהוספיס.
רזי ברקאי: אז מותר לו להיות חובש בצה"ל? איך זה עובד מבחינתך?
הדסה: כן. זה היה בחירה שלו. ואני שמחה. הוא פתאום בא עם הרעיון הזה. אני שירתתי בחיל הים, אז יש לי את הנוסטלגיה לחיל הים. אחי שירת בחיל הים, הרבה שנים, הוא היה .. אז הוא בכלל מרגיש גאוה בזה שקרוב משפחה רוצה גם ללכת לחיל הים וחובלים בכלל. אז זהו! אנחנו מרגישים כאילו עדיין עובד פה, אבל עדיין נשאר במשפחה המורחבת.
רזי ברקאי: רגע, פספסתי משהו, מירן. אמרת לי חובש או חובל?
מירל: חובל.
רזי ברקאי: אה, חיל הים.
מירל: כן.
רזי ברקאי: או.קיי. אז הנה קיבלת אישור רשמי מאמאל''ה.
מירל: כן.
רזי ברקאי: הדסה. יש בעיה.
הדסה: מה הבעיה?
רזי ברקאי: אני אגיד לך בתור הורה, את שם והוא כאן. זה משהו שלא יסתדר. לדעתי, תוך כמה שבועות, את אורזת את הפקלאות ומגיעה הנה.
הדסה: אני יודעת, אני כבר מדברת על זה. אני אמרתי, או שאני נותנת לו את הזמן להיות לבד, ואני אחזיק מעמד כמה שאני אחזיק. אבל כפי שאני מכירה אותי ואת מערכת היחסים בינינו, כנראה שאני בדרך.
רזי ברקאי: מירל, זה לא יעזור לך. החופשה הזו תתקצר לה.
מירל: יהיה נחמד. יהיה לי אמא, יהיה לי בית.
רזי ברקאי: או.קיי. לאן תחזרו?
מירל: יש לנו בית בזכרון יעקב, אבל זה תלוי באמא.
הדסה: יש לנו בית בזיכרון, ותמיד השאיפה היתה לחזור לשם.
רזי ברקאי: אחל''ה מקום.
הדסה: אז זהו, קנינו אותו בשביל לגור שמה. אולי נצליח לממש את זה. מה זה ''אולי'', כנראה שנממש את זה, זו לא תהיה שאיפה, זו מציאות.
רזי ברקאי: ככה עם תצפית לים?
הדסה: אם אתה מציץ מהחדר שינה, ככה אתה תראה איזה זוית קטנה, לא ממש על צלע ההר, אבל זה מקום נחמד לגור. צלע הר - לא צלע הר, סה"כ זה מקום מאד נחמד ויפה.
רזי ברקאי: תוכלי בזוית העין, להציץ ברב-החובל הקטן שלך, משיט את ספינתו.
הדסה: כן. אני באמת מקוה שבאמת זה ילך והוא יתקבל לחובלים ויצליח שם.
רזי ברקאי: הדסה ומירן, שיהיה לכם רק כייף ותחזרו הביתה בשלום.
הדסה: בעזרת ה''. תודה.